מערכת היחסים שלי עם המוצץ התחילה עשרות שנים, כתינוקת קטנטנה. בתחילת הדרך זה היה רק מוצץ ששימש מן הסתם להרגעה. בהמשך התלווה אליו סמרטוט ויחד הם היוו צמד-חמד בשם ״טוטי וצצי״. צמד חמד ששימשו כחפץ מעבר (או כך לפחות חשבתי עד גיל 40)
״טוטי וצצי״ ליוו אותי 24/7 בכל מקום ובכל זמן ואבוי למי שרק היה מעז לשכוח אותם. היינו שלישייה: ״טוטי, צצי ואני״, שלישיה שלא נפרדה לרגע עד גיל 5 בגיל 5 נאלצנו להיפרד 🙁 קל זה לא היה… המשכתי בחיי ובגיל 40 כשהייתי בהריון קראתי את הספר ״התינוק יודע״ של דר אלסטר. דר אלסטר מדברת בספר, בין השאר, על המוצץ אותו היא מתארת כ״דפוס בלימה״.
דפוס בלימה – מתייחס לכל התנהגות שבה אדם משתמש על מנת לדכא את שחרור רגשותיו. וכאן נפל לי אסימון ענק – ״טוטי וצצי״ היוו עבורי גם חפץ הרגעה, גם העניקו לי בטחון והגנה וגם היוו עבורי דפוס בלימה! בלימה של רגשות, בלימה של רצונות…כי כילדה לימדו אותי שאסור לבכות, שאסור לכעוס… אז טכנית נפרדתי מ״טוטי וצצי״ עצמם אבל לא מהצורך שלי בחפץ בלימה כהגנה מלהרגיש.
במקרה שלי, ״טוטי וצצי״ הומרו ל״אכילה רגשית״ ממנה סבלתי וסבלתי וסבלתי שנים רבות (לשמחתי התגברתי עליה והיום זה מאחוריי). לימים כשהבת שלי נולדה היא ביקשה מוצץ. נתתי לה כמובן ועם זאת ליבי התכווץ בחוזקה בכל פעם שראיתי אותה עם המוצץ. הסתובבו לי בראש קולות מטרידים: ״הנה אני סותמת לבת שלי את הפה…״, ״אני לא מאפשרת לה להתמודד עם תסכולים״, ״אני לא מתמודדת עם הבכי שלה באמת״, ״אני לא מלמדת אותה שמותר לבכות״…וכו וכו פחדתי שהשימוש במוצץ ימנע מהבת שלי ללמוד להתמודד עם תסכולים, להרגיש, להביע רצונות… פחדתי שבהמשך זה עלול לגרום לה להפרעת אכילה או לעישון או להתמכרות הרסנית אחרת.
ואז היתה לי שיחה עם חברה וקולגה, ענתי, שהרגיעה אותי ועשתה לי סדר בראש. בעקבות השיחה עם ענתי הבנתי: שאני לא סותמת לבת שלי את הפה. שאני קשובה לה. שאני נותנת מענה לצרכים שלה. שהמוצץ לא בא לתת לה מענה במקום מה שהיא צריכה. שהמוצץ מרגיעה אותה ועוזר לה להתגבר על כאבי צמיחת השיניים. שהיא תינוקת ומותר לה.
ושחררתי. וברגע שאני שחררתי גם הבת שלי ״התפרעה״ 🙂 במקום מוצץ אחד במיטה היא ביקשה שלושה! אחד ביד ימין, אחד ביד שמאל ואחד בפה. וזה אחרי שהשלימה עם זה שהיא לא יכולה לאחוז במוצץ ברגלים והסתפקה במועט 😉 היא נהנתה מהמוצץ בשינה ובנסיעה באוטו, אחה”צ כשחזרה מהגן וכל פעם שהתחשק לה.
במקביל להתפרעות הבת שלי החלה בעצמה בתהליך הגמילה מהמוצץ. ועל זה נאמר ״התפוח לא נופל רחוק מהעץ״ 🙂 בכל זאת בת לאמא מדריכת הורים לתינוקות 😉 זה התחיל בגן – בוקר אחד רויטל, ה-גננת שלה, קלטה שהבת שלי נרדמה בלי מוצץ. רויטל ביקשה את רשותי ״לשכוח״ אותו בצהריים ונראה מה יהיה – הסכמתי. רויטל ״שכחה״ לתת לה מוצץ והבת שלי שכחה לבקש אותו. אחרי כמה ימים ללא מוצץ בגן, רויטל החזירה לי מוצץ והשאירה אחד ליתר בטחון. אחרי זמן מה גם המוצץ למקרה הצורך הוחזר הביתה.
ובבית? המוצץ המשיך ללוות את הבת שלי מהרגע שאספתי אותה מהגן ועד הבוקר. כשהלכנו לבדיקת התפתחות בטיפת חלב, האחות אמרה שהיא ממש מפותחת לגילה מבחינת השפה והמליצה לגמול אותה מהמוצץ בטענה שזה עלול לשבש את הדיבור. מאחר והיא גם ככה ללא מוצץ במהלך היום בגן, אמרתי לעצמי שאמשיך את תהליך הגמילה מהמוצץ גם בבית בהדרגה. חזרנו הביתה, הפשלתי שרוולים והתחלתי בתהליך… ו….. נחשו מה? תוך יום הבת שלי נגמלה מהמוצץ כך שהוא נשאר רק לשינה וגם בשינה היא צמצמה מיוזמתה את הדרישה ומסתפקת במוצץ אחד בלבד! אגב, מסתבר שגם אצל הבייביסטר, היא מזמן כבר זרקה את המוצץ…
אין ספק שהבת שלי לימדה אותי שיעור – תודה לך בתי האהובה, מורתי הצעירה.
ובנימה אופטימית זו, מגיעה לקיצה מערכת היחסים המורכבת שלי המוצץ. ב-ביי
השאירי תגובה